מילים שעמית גלקופ, אחיינית של עמרי כתבה בימי השבעה

הכל כבד

ואפשר כמעט לראות את העצב שוקע מלמעלה, לאט לאט כמו אבק סמיך ושחור על כולם, עד שבסוף כולנו נהיה מכוסים בשכבה דביקה וסמיכה של עצב.

ואני רואה את המשפחה שלי, המשפחה השמחה שלי, המשפחה המחייכת, המשפחה הכי מצחיקה בעולם, נשברת.

את הכאב שדורש שירגישו אותו ועצב שדורש להיראות במלוא הדרו, בבכי שקורע אוזניים ולב, אבל גם את הדמעות שיורדות חרישית על לחיים אדומות, את העיניים הנפוחות מבכי ומשינה טרופה, את הידיים שמחפשות במה להתעסק, את הדם שנקרש בקצוות של ציפורניים פצועות.

הצער הוא עמוק ממילים, והוא חותך בפראות בבשר החי, וכל כמה רגעים הוא חוזר ומזכיר שהוא שם, ושהוא כואב, ושאפילו לא הייתה עוד הלוויה, שהחלק הקשה עוד לפנינו, שלא תתבלבלו ילדים, אני עוד כאן כדי ללמד אתכם ולהכאיב לכם ולהדיר שינה מעייניכם הכחולות.

המשפחה שלי היא סלע, אי אפשר להתעלם מאיזה סלע הם. שבעה אחים. חזקים וביחד, עומדים בשורה מול הגלים הבלתי נסבלים של השכול, עוצמים עיניים ומשלבים ידיים כמו שובר גלים אחד ארוך, מנסים להגן על כולנו מאחוריהם, שנקבל רק את הגלים המרוסנים, שלא ניפול. שבעה שהפכו לשישה.

המשפחה שלי היא אור, אור גדול, הם כמו שכותבים בסיפורים, הם שקט ורעש ביחד, הם רציניים ומצחיקים ביחד, הם אחד, אגרוף אחד קפוץ.

ועמרי תמיד היה האמצע. הילד הכי יפה בקיבוץ, האיש הכי מצחיק בשולחן, ומנגד, איש שהוא שקט, שהוא צניעות מהי, שיכול היה ללמד את כולנו איך לעשות הכי הרבה אבל בשקט, את האמהות הגיבורות שלנו איך לגדל ילדים גיבורים, שמראים לכולנו כבר יומיים שאין לנו אפילו מה לתהות לגבי מי הם ולגבי מה אבא שלהם לימד אותם לעשות.

המשפחה שלי, שנכנסה באל כורחה למשפחה של השכול, והתכסתה בשכבת האבק שמכסה כבר אלפי משפחות במלחמה המחורבנת הזאת, לא יכולה באמת להפוך לרק עצב.

עמרי הוא לא עצב. עמרי הוא לצחוק עד שכואבת הבטן, ושירים של הפועל בקולי קולות, והוא נובלס סופט, והוא ערק בכוס פלסטיק, והוא גראס, והוא שמש כשאין שמש, והוא ללבוש את המדים עם הכפתורים מאחורה, והוא ללכת עם המכנסיים בקו של הברכיים, והוא העץ הבודד בבשור, והוא הכל חוץ מרק להיות עצובים.

האיש שהוא, מכריח אותנו לנער את האבק הזה מעלינו, כבר עכשיו, ולפתוח חלון ולתת לאוויר הנקי להיכנס.

הוא לדעת שזה הדבר הכי כואב בעולם, אבל גם לדעת שאנחנו יכולים לקום מזה, בזכותו.